כחלק במסעי בזמן בצפייה מחודשת בקלאסיקות אקשן משנות ה-90 חזרתי לראות את הסט המדובר משנת 1997 – "קון איר". 1997, שנה עמוסה מאוד של ניקולאס קייג' שכיכב באותה שנה גם בסרט 'עימות חזיתי' שלא נופל מהסרט הזה.
העלילה
קמרון פו הוא סייר לשעבר בצבא ארצות הברית שנקלע בית ברירה לקטטה מחוץ לפאב, קטטה בה לא העריכו השיכורים כראוי את כוחו של יוצא הצבא וניסה להגן על עצמו ועל אשתו ההרה. בית המשפט דן אותו ל-10 שנים בכלא וכהנד אפעף מגיעה שעת שחרורו. אך כפי שאמר ידידינו אדווארד מרפי (לא הקומיקאי החינני בעל הסרטים הכושלים) – "מה שעלול להשתבש, ישתבש" והאסירים הרצחניים שהיו במטוס בו הועבר קמרון הצליחו להשתלט עליו ולתכנן את מזימותיהם. כל מה שנותר לקמרון הוא להחליט אם הוא רוצה לצאת מהמצב כמה שיותר מהר, או לעשות את הבחירה הנכונה בעיניו.
אני אתחיל בציטוט מפי דמותו של ניקולאס קייג' : "איך שהוא הם הצילחו להכניס את היצורים הכי מוזרים ביקום למטוס הזה".וזה בדיוק מה שעלה לי בראש כשראיתי את צוות השחקנים המשתתפים. אני חושב שאחת הבחירות הטובות ביותר שנעשו בסרט הזה הוא הקאסט המעולה (למעט המשפטים הקיצ'ים והנדושים של ניקולאס קייג'). השחקנים בהחלט מגוונים מאוד והמשפט של ניקולאס קייג' תופס במיוחד כשמבין האסירים מופיעות פניו המצחיקות של סטיב בושמי לצד דוני טרג'ו, וינג ראמס, וג'ון מלקוביץ' שהביא פה משחק מעולה. יוצרי הסרט יעדו לבנות טוב טוב את הדמויות המופיעות בו כאנשים נוראיים, רוצחים ואנסים שמובלים בתוך כלובים קטנים ואפילו הלבישו את סטיב בושמי במסיכה כאילו חשבו שהוא הולך לנשוך מישהו אך לא ציפו שכשהמסיכה תרד הוא יתחיל לזמר.
בסרט הזה, כמו בכל סרט אקשן משנות ה-90 שמכבד את עצמו השקיעו לא מעט באלימות רק שבסרט הזה הביאו לנו הכל מהכל: מטוסים מתפוצצים, מרדפי מכוניות, קרב יריות ומכות בידיים חשופות – ובמינון הנכון.
בסופו של דבר, מדובר בסרט מאוד פשוט להבנה ושקל להתחבר אליו. סרט אקשן מעולה שהצליח להביא איתו קצת יותר מהסטיגמות שנוצרו לעלילות של שנות ה-90 אך ידע לקחת מהן את החלקים הטובים.
