לפני שנים רבות כשתוכניות הריאלטי נתנו גז והחלו להשתלט על כל חלקה טובה בערוצי הטלוויזיה הפציע לו אדיר מילר והוכיח שבישראל עדיין אפשר ליצור קומדיות מצבים טובות שכבר היה נראה שנעלמו. בשנת 2008, כשעוד היה נשוי טרי, החל לכתוב אדיר מילר את הסדרה ביחד עם רן שריג, הוא מתאר את הלילות בבית שהוא פשוט כותב וכותב כל מה שעלה לו בראש והצחיק אותו. מסתבר – שהטעם של אדיר מילר קולע בול לקהל הישראלי.
האמת? לאדיר מילר היה את זה. הוא לא עוד כותב אנונימי שמנסה להשחיל את הסדרה שלו לפריים טיים של ערוץ 2, הוא היה קרוץ מהחומר הנכון עוד מהימים שהיה לו שיער. בדומה לסיטקומים מצליחים אחרים כדוגמת "סיינפלד" ו-"החברים של נאור" (שאמנם לא הבריקה בזמנו, אבל עם הזמן הפכה לחביבת הקהל) רמזור גם הופקה על ידי קומיקאי. אדיר מילר מילא במות בהיכל התרבות במופעים שלו ולא היה חסר לו בדיחות, בעיקר על ההווי ישראלי. החומרים בראש שלו כמעט התפוצצו והוא היה חייב לפרוק את הכל על הדף וכך נולדה הסדרה.
רקע על הסדרה
הסדרה 'רמזור' עוסקת שלושה חברים, אמיר רוזנר (אדיר מילר), אייל "איצקו" איצקוביץ' (ליאור כלפון) וחפר גורי (נירו לוי). במהלך הסדרה שלושת החברים נמצאים במקומות שונים בחיים שלהם. האחד נשוי, השני בקשר רציני עם חברה והשלישי רווק מושבע שמלבד עצות יחסים משונות לחברים שלו – אין לו הרבה ידע וניסיון בנושא. יחד עם השלושה נמצאות גם יעל שרוני וליאת הר לב שמשחקות תפקידים קבועים במהלך ארבעת העונות של הסדרה ועושות עבודה מעולה למרות שניתן להבחין שהתפקידים שנכתבו להן עושים שם רע לדמויות ולנשים בכלל.
העליה
כשהעונה הראשונה יצאה הסדרה זכתה לביקורות טובות והרייטינג היה מעולה. עם הזמן הסדרה צברה פופולריות רבה ומעונה לעונה הרייטינג גבר כשבעונה השלישית הרייטינג כמעט והכפיל את עצמו. עם זאת, עד לעונה הרביעית היה נראה שהלמרות הציפיות הגבוהות מפרק לפרק, הם לא מאכזבים והם שומרים על הרב הגבוה שאיתו הם התחילו את הסדרה. הפרקים היו כתובים בצורה מועילה, מצחיקה ומפתיעה. שחקני אורח הצטרפו לפרקים בתפקידים מעניינים כדוגמת נועם טור ואלון גל. הסלנג הישראלי אימץ בחום את המילים 'גיסנו'. בנוסף, השמועה בעולם על הסדרה המצליחה תפסה גלים והסדרה נקנתה בארצות הברית וברוסיה. היוצרים בארצות הברית החליטו למרות הקניה לשנות לגמרי את הסדרה ולכן הסדרה הייתה כישלון ובוטלה לאחר 13 פרקים, אך ברוסיה הסדרה עדיין חיה ובועטת וכבר סיימה את העונה השישית שלה. הסדרה הישראלית אפילו זכתה בפרס האמי לסדרת הקומדיה הטובה ביותר שנת 2010 והיה נראה שהמצב משתפר מרגע לדודלי…
הפחד מהירידה
עוד עונה רביעית אמרתי, כן? בעונה הרביעית היה ניתן לראות שהמצב מתחיל להישחק. למרות שהעונה התחילה ברגל ימין, היה נראה כאילו כותבי הסדרה מתקשים להמשיך את התפתחות הדמויות מבלי לשנות בצורה משמעותית את האופי של הסדרה בתחילת דרכה – דבר שעלול לגרור תגובות נרגזות מפני קהל הצופים. אני יכול רק לשער שאלו השאלות שהכותבים שאלו את עצמם כשהם חשבו האם להמשיך את הסדרה – אוקיי, אז איצקו מתגרש, מה הלאה? הוא יהפוך להיות במצב דומה לשל חפר? כמה זמן זה יכול להימשך? ומה עם מירי? אז יש לו ילדה, כמה כבר בדיחות אפשר לספר על זה? והאם חפר יישאר רווק לנצח?
בזמן שכותבי הסדרה ניסו למשוך את העונה עד הזאת עד הסוף (ואני לא אומר שזה יצא רע) היה מורגש שהבדיחות והרעיונות מתחילות להיגמר, הרעיונות נהיו שקופים יותר ולקהל היה את היכולת לראות את סוף הפרק כבר בסצנה הראשונה, בשונה מהתפניות המעניינות שהיו בעבר. הפחד מהכישלון והרצון לשמר את הסדרה בזיכרון שלנו בזכרונות טובים בלבד הביא את היוצרים לסיים אותה בשיא ולמרות שהיינו מעדיפים שהיא תנסה לסחוט עוד, אולי זה לטובה. מה שכן, אפשר לצפות שאת הטעם הטוב שנשאר בפה עוד נזכה לטעום בעתיד כי אדיר מילר עדיין לא אמר את המילה האחרונה וכבר התחיל לעבוד על הפרויקט הבא שלו.
